שר פולני רכב על סוסו האציל והמרשים במיוחד באחד מרחובותיה של ביאליסטוק. לפתע סימן לעברו הלך יהודי לעצור, וביקש לרכוש את הסוס המרשים.

השר הגים גבה ואמר ליהודי שבוודאי אין לו מספיק כסף לתת תמורת סוס יקר כזה.

היהודי לא התרגש ואמר לשר : אל דאגה, יש לי כמה שצריך ! מה שוויו ?

-  100,000 דינרי זהב !

"סגרנו עסקה" – אמר היהודי.

למחרת הגיע השר לביתו של היהודי עם הסוס, לבצע את העסקה ולקבל  את התמורה המובטחת.

"עסקה ? איזו עסקה ? איזה תמורה ? איזה סוס ?" – תמה היהודי.

-  "הרי אתמול נפגשנו וסגרנו עסקה רצינית ?!"

אמר היהודי: "אהה... אתמול ???   אתמול היה לי שותף עשיר ויכולתי לסגור כל עסקה. אבל היום אני ללא השותף".

"מה כוונתך ?" שאל השר.

הכניס היהודי את השר לאחד מחדרי הבית, ושם ראה השר כמה בקבוקי יי"ש ריקים מתכולתם...

הסביר היהודי לשר כי אתמול כשהשותף היה בתוכי, הכל היה 'קטן' עלי, אבל היום כשהשותף הלך....

♦

לא פעם כשאנו נמצאים באווירה מיוחדת, בהתוועדות חסידית,  או ביום של חג בבית הכנסת, שמחה מרגשת וכדו',  ברגע של התרוממות הנפש מתקבלת החלטה טובה. אנו מתחייבים להוסיף במעשה חסד, בנתינה, בהוספת מצוה, או כל דבר אחר. אך כשמגיעים ל"רגע האמת"... כשצריכים לבצע את ההחלטה. טבעי שצצים הפרעות שונות ומשונות מבית ומבחוץ.

 כדי שאכן נצליח לעמוד בדיבורינו ולקיימם בפועל צריכים להתאזר בכוחות מיוחדים.

♦

כבר בתורה אפשר לראות, שאכן, נדרשים אנרגיות מיוחדות כדי לבצע החלטות טובות.

בתורה בכלל, ובתורה שבכתב בפרט, כל מילה וכל אות שקולות ומדודות, ואין שום אות מיותרת.

בפרשיות השבוע 'ויקהל-פקודי' אנו מוצאים לכאורה כפילות גדולה ובולטת: בפרשיות אלה חוזרת התורה על כל פרטי מלאכת ה'משכן', לאחר שהדברים כבר הובאו בפירוט רב בפרשיות הקודמות.

איך זה מתיישב עם הכלל הנ"ל שכל מילה שקולה ומדודה ?

הרי התורה יכלה להסתפק באמירה כללית, שבני ישראל בנו את המשכן בהתאם לציווי ה' ולא היה צורך לפרט שוב את הכל  ?! במיוחד כשלא בולטים חידושים או הבדלים בין תיאור הציווי לתיאור הביצוע.

אלא, כאן מלמדת אותנו התורה דבר חשוב:

המשכן על כל פרטיו שנכתב כבר בפרשיות הקודמות, היה זה 'משכן רוחני'. אמנם הקדוש-ברוך-הוא הראה למשה רבינו בהר סיני את כל הפריטים שמהם ייבנה המשכן, אך שם ה'כסף' וה'זהב' ו 'עצי שיטים' היו רוחניים.

לעומת זאת בפרשיות השבוע 'ויקהל-פקודי' מדובר במשכן גשמי כפשוטו, שאותו בונים בני ישראל כאן בעולם הגשמי, מחומרים גשמיים שאותם נדבו.

♦

צריך לחזור ולפרט הכל.

בעצם זו אינה חזרה, אלא תיאור של משכן גשמי. והרי התכלית נמצא דווקא כאן בעולמינו הגשמי.

כמבואר בספר ה'תניא' שדווקא בעולם הגשמי והחומרי. מקום שמבחינה ערכית ומוסרית  שורר בו 'חושך כפול ומכופל'. ולמרות זאת (ובעצם: בגלל זאת) רוצה הבורא שאנו נעשה לו כאן דירה ! ובלשון הפסוק וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.

כשיהודי עושה את הנדרש ממנו, גם אם הדבר נראה לו מעשה פעוט אך הוא מתבצע בחמימות ובנדיבות הלב, זה מביא השראת השכינה במעשי ידיו.

♦

הפרשיות הראשונות מדברות על שלב ההחלטה הרוחנית, אך לא די בכך.

התורה מקדישה עוד 2 פרשיות ללמדינו שחשוב להתאמץ ולהוריד את ההחלטות לשלב הביצועי הממשי.

לא להשאר ב'משכן רוחני' אלא לבנות 'משכן גשמי' בפועל ממש.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר